סטנדרט=תקן, אמת מידה להערכה. יכול לשמש כמטרה ו / או כאמצעי הערכה ומדידה של התקדמות לקראת המטרה.
האם באמת אפשר למדוד חינוך?
האם אפשר למדוד ערכים?
האם מטרת מערכת החינוך היא השגים? אותם אפשר בהחלט למדוד... אבל אז האם זו מערכת "חינוך"?
נראה כי לאורך השנים מתקיימות שתי אפשרויות: מצויינות, מצד אחד ושוויוניות, מצד שני. המערכת נעה בין רצון להיות הישגית ולעודד יצירתיות ומצויינות בתחומים שונים ומצד שני מבקשת לתת מענה שווה לכל האוכלוסייה. לתת הזדמנות שווה לכל ילד ולאפשר לו להתקדם בלי לתייג אותו מראש או לכוון את דרכו. לכאורה יש סתירה בין שני הערכים הללו והסטנדרטים הם ניסיון לפתרון המתח הקיים ביניהם. מטרת הסטנדרטים לקבוע דרישות סף, לדרוש התקדמות ולמדוד הישגים, במערכת המאפשרת שוויון הזדמנויות והמקבלת אליה כל תלמיד. ובעיקר לשפר את ביצועי בית הספר, לשמור על איכות החינוך ולספק את דרישות ההורים. אותו מתח קיים בין דרכי הוראה יצירתיות ו"חנוך לנער על פי דרכו" לבין הדרך המודדת את כל אותם הנערים במבחני מיצ"ב ומבחני בגרות אחידים בסיום התיכון. מצד אחד אנו מבקשים לעודד מצויינות, הוראה מותאמת, קבלת השונה והתאמת דרכי ההוראה ותכני הלימוד לתחומים המתאימים לכל תלמיד ומצד שני אנו מבקשים למדוד אותם בסרגל אחיד. לא כל הכישורים נמדדים באותה דרך ובאותן יחידות מידה ובוודאי שלא כל הלומדים יכולים להימדד כך. הסטנדרטים מנסים להכניס את כל המרכיבים לאותו סרגל מידה ולפי דעתי זה בלתי אפשרי. המחיר הוא תחרותיות, והפסקה של השקעת מאמץ בחינוך הילדים. מערכת החינוך מתמקדת בהוראה, בשינון, ולא תלויה בידע אישי של המורים והתלמידים. למעשה יש גם פגיעה בשוויון ההזדמנויות – כיון שברגע שאנו מודדים בצורה אחידה את כל התלמידים, אנו חוזרים לשלב בו אנו מתייגים וקובעים מי יכנס לאוניברסיטה / לתיכון וימשיך במסלול קידום ומי ייעצר בשלב זה, כפי שהיה בימי האליטות. אך ללא היתרון שהיה אז בהומוגניות, המצויינות והתאמת ההוראה לתלמידים. כמו כן מחיר כבד הוא פגיעה ביצירתיות ובחוסר היכולת להגיע למצויינות אישית בתחומים שאינם התחומים שנקבעו כ"חשובים" בתוכנית הלימודים. כלומר, הפסדנו מכל הכיוונים. בנוסף על כל אלה השאלה הגדולה שנשארת בעיניי אחרי קריאת המאמר היא האם אפשר למדוד חינוך? המערכת נקראת "מערכת החינוך"! כיצד מודדים את החינוך? האם מודדים ערכים? עידוד? מוטיבציה? עד כמה עוררה המערכת את סקרנותו של הלומד וגרמה לו לרצות להמשיך ללמוד? כל אלה אינם נמדדים במבחני ההערכה ואין להם סטנדרטים מובנים וזה גם מסביר מדוע התלמידים בבית הספר קוראים לו "בית חרושת לציונים" והמורים – המחנכים מרגישים כל כך מתוסכלים. אם עבודתו של מחנך נמדדת בסופו של יום על פי הישגי תלמידיו במבחן זה או אחר ולא על פי מידת ההתקדמות של התלמיד מנקודת ההתחלה לנקודה הבאה – מדידה של תהליך התקדמותו, השקעת המאמץ והמוטיבציה שלו ללמידה .
גם המורים וגם התלמידים צריכים להימדד על פי סטנדרטים אלה ולא אלה הנקבעים בציון במבחן.
האם באמת אפשר למדוד חינוך?
האם אפשר למדוד ערכים?
האם מטרת מערכת החינוך היא השגים? אותם אפשר בהחלט למדוד... אבל אז האם זו מערכת "חינוך"?
The Rise and the Price of the Standards Movement \ Ami Volansky
אנו קוראים למערכת "מערכת החינוך" . המאמר חושף בפנינו את ההתלבטויות הרבות שעברו מערכות החינוך בעולם לאורך השנים. במעבר מחינוך שהיה שייך לעשירים ולמוכשרים, אותם ברי מזל שאובחנו בגיל צעיר ונבחרו להיכנס למסלול שיוביל אותם להיות משכילים ואולי גם לבעלי משרות בכירות יותר ואפשרויות קידום בעולם העסקי והאקדמי. החינוך באותה תקופה, במדינות שונות בעולם היה שייך לאליטות. המהפכה שהפכה את החינוך לשוויוני, גרמה לשינוי דרסטי. ילדים מכל שכבות האוכלוסייה הגיעו לבתי הספר ולא רק ילדים ממעמד נמוך יותר מבחינה סוציואקונומית אלא גם ילדים שהמערכת לא ניבאה להם יכולת הצלחה בלימודים. כל הילדים במדינות כמו בריטניה, ארה"ב וגם ישראל הגיעו למערכת ה"חינוך" והמדינה התחייבה לתת להם חינוך שווה כלומר הזדמנות שווה לרכוש השכלה ולהתקדם בחיים. הערך המוביל היה ערך של שוויון . גם מערכת החינוך בישראל מציעה שוויון ההזדמנויות במסגרת חוק חינוך חובה (מ-1949). מאז חלה ירידה בהישגים הלימודיים. והחברה – המדינה החלה לחפש דרכים להעלות את רמת ההישגים וליצור תוכנית ליבה כללית משותפת, כדי לוודא שאכן כל התלמידים מקבלים את אותו בסיס ידע, שנקבע על ידי מומחים כחשוב. ובמקביל מיסדו תקנים – סטנדרטים בעזרתם אפשר יהיה להעריך את ההישגים. הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) מציגה את החזון שלה – "תהליכי מדידה והערכה אפקטיביים מסייעים לשיפור החינוך: באיתור פערים בין הרצוי למצוי, בשאיפה לשיפור מתמיד, בקידום מצוינות, בטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים ובקידום אוכלוסיות חלשות" (מתוך אתר ראמ"ה12/2011 ) – האמנם? האם מדידה והערכה משפרים את החינוך? האם הם מקדמים מצויינות או מקדמים אוכלוסיות חלשות? נראה כי לאורך השנים מתקיימות שתי אפשרויות: מצויינות, מצד אחד ושוויוניות, מצד שני. המערכת נעה בין רצון להיות הישגית ולעודד יצירתיות ומצויינות בתחומים שונים ומצד שני מבקשת לתת מענה שווה לכל האוכלוסייה. לתת הזדמנות שווה לכל ילד ולאפשר לו להתקדם בלי לתייג אותו מראש או לכוון את דרכו. לכאורה יש סתירה בין שני הערכים הללו והסטנדרטים הם ניסיון לפתרון המתח הקיים ביניהם. מטרת הסטנדרטים לקבוע דרישות סף, לדרוש התקדמות ולמדוד הישגים, במערכת המאפשרת שוויון הזדמנויות והמקבלת אליה כל תלמיד. ובעיקר לשפר את ביצועי בית הספר, לשמור על איכות החינוך ולספק את דרישות ההורים. אותו מתח קיים בין דרכי הוראה יצירתיות ו"חנוך לנער על פי דרכו" לבין הדרך המודדת את כל אותם הנערים במבחני מיצ"ב ומבחני בגרות אחידים בסיום התיכון. מצד אחד אנו מבקשים לעודד מצויינות, הוראה מותאמת, קבלת השונה והתאמת דרכי ההוראה ותכני הלימוד לתחומים המתאימים לכל תלמיד ומצד שני אנו מבקשים למדוד אותם בסרגל אחיד. לא כל הכישורים נמדדים באותה דרך ובאותן יחידות מידה ובוודאי שלא כל הלומדים יכולים להימדד כך. הסטנדרטים מנסים להכניס את כל המרכיבים לאותו סרגל מידה ולפי דעתי זה בלתי אפשרי. המחיר הוא תחרותיות, והפסקה של השקעת מאמץ בחינוך הילדים. מערכת החינוך מתמקדת בהוראה, בשינון, ולא תלויה בידע אישי של המורים והתלמידים. למעשה יש גם פגיעה בשוויון ההזדמנויות – כיון שברגע שאנו מודדים בצורה אחידה את כל התלמידים, אנו חוזרים לשלב בו אנו מתייגים וקובעים מי יכנס לאוניברסיטה / לתיכון וימשיך במסלול קידום ומי ייעצר בשלב זה, כפי שהיה בימי האליטות. אך ללא היתרון שהיה אז בהומוגניות, המצויינות והתאמת ההוראה לתלמידים. כמו כן מחיר כבד הוא פגיעה ביצירתיות ובחוסר היכולת להגיע למצויינות אישית בתחומים שאינם התחומים שנקבעו כ"חשובים" בתוכנית הלימודים. כלומר, הפסדנו מכל הכיוונים. בנוסף על כל אלה השאלה הגדולה שנשארת בעיניי אחרי קריאת המאמר היא האם אפשר למדוד חינוך? המערכת נקראת "מערכת החינוך"! כיצד מודדים את החינוך? האם מודדים ערכים? עידוד? מוטיבציה? עד כמה עוררה המערכת את סקרנותו של הלומד וגרמה לו לרצות להמשיך ללמוד? כל אלה אינם נמדדים במבחני ההערכה ואין להם סטנדרטים מובנים וזה גם מסביר מדוע התלמידים בבית הספר קוראים לו "בית חרושת לציונים" והמורים – המחנכים מרגישים כל כך מתוסכלים. אם עבודתו של מחנך נמדדת בסופו של יום על פי הישגי תלמידיו במבחן זה או אחר ולא על פי מידת ההתקדמות של התלמיד מנקודת ההתחלה לנקודה הבאה – מדידה של תהליך התקדמותו, השקעת המאמץ והמוטיבציה שלו ללמידה .
גם המורים וגם התלמידים צריכים להימדד על פי סטנדרטים אלה ולא אלה הנקבעים בציון במבחן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה