הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל / פרופסור עמי וולנסקי
הריכוזיות של מערכת החינוך בישראל לא התחילה
עכשיו ונראה שהמערכת משמרת את ריכוזיותה בכל דרך אפשרית.
ההתחלה היתה עם קום המדינה המטרות היו מטרות
לאומיות והריכוזיות היתה כורח המציאות.
המטרות היו ליצור חינוך חובה, להגדיל את כמות הילדים ההולכים לבתי הספר
ורוכשים השכלה וכמובן ליצור תוכנית לימודים אחידה המדגישה ומחזקת תרבות ומורשת אחידה
לכולם. אבל מאז עברו מעל 60 שנים...האם המצב לא השתנה? האם לא הגיע הזמן לסמוך על מנהלים,
מורים ואנשי מקצוע הקרובים לבית הספר שידעו מה טוב עבור הילדים המגיעים אליו? האם אי
אפשר להרשות לכל מקום ואזר לפתח תוכניות מתאימות לאוכלוסיה בה הם מתקיימות?
היחס של המשרד למנהלי בתי
הספר ולמורים, יחס שהתחיל באותם ימים אך ממשיך גם היום. נקודת המוצא של חוסר אמון במנהלים
ובמורים, בצוות העובד ונפגש עם הילדים, הצוות המחנך! חוסר אמון זה יצר מצב של התערבות
בלתי פוסקת בכל חלק של התהליך החינוכי המתרחש בבתי הספר והכתבה מלמעלה.
מערכת שאינה סומכת על העובדים שלה, לא יכולה להתקיים ולהתפתח. עובדי ההוראה,
אנשי החינוך צריכים להיות קשובים לתלמידיהם, רחמנים, מכילים, קשובים ואמפטיים. לקבל
כל ילד כפי שהוא ולגבש כיתה וחברת ילדים שיש בה אקלים חברתי נעים וסובלני. בנוסף על המורים להיות משכילים, מומחים בתחומי דעת שונים,
מעודכנים, רלוונטיים ובעלי כישורי הוראה והדרכה.
על המורים ל"געת" בנפשו של הילד אך יחד עם זאת להקנות לו ידיעות ולבחון את הישגיו.
כל אלה מתוך גישה יצירתית המעוררת אתגר, רצון ללמידה, עידוד והקניית בטחון ואמון של הילד בעצמו ובסביבתו. כל אלה נדרשים מהמורים והמנהלים, בלי שיהיה בידם הכוח או הסמכות לקבוע . מנהלי בתי ספר שמגיעים לעבודתם מתוך חזון ורואים הזדמנות לשנות וליצור משהו חדש, הרבה פעמים נחסמים ע"י המערכת. מורים יצירתיים, המנסים לחולל שינוי נתקלים בהתנגדויות מצד עמיתיהם וגם מצד המערכת – המפקח ומשרד החינוך, השומר על כוחו הריכוזי בהכתבה של כללים ושיטות חדשות לבקרים. למערכת הריכוזית יש כוח להכתיב שינויים, כאלה ואחרים, בקצב שהיא קובעת וללא התייעצות והתייחסות ל"שטח". האם אפשר לדרוש מהמורים אחריות כשלא מעניקים להם שום סמכות?
על המורים ל"געת" בנפשו של הילד אך יחד עם זאת להקנות לו ידיעות ולבחון את הישגיו.
כל אלה מתוך גישה יצירתית המעוררת אתגר, רצון ללמידה, עידוד והקניית בטחון ואמון של הילד בעצמו ובסביבתו. כל אלה נדרשים מהמורים והמנהלים, בלי שיהיה בידם הכוח או הסמכות לקבוע . מנהלי בתי ספר שמגיעים לעבודתם מתוך חזון ורואים הזדמנות לשנות וליצור משהו חדש, הרבה פעמים נחסמים ע"י המערכת. מורים יצירתיים, המנסים לחולל שינוי נתקלים בהתנגדויות מצד עמיתיהם וגם מצד המערכת – המפקח ומשרד החינוך, השומר על כוחו הריכוזי בהכתבה של כללים ושיטות חדשות לבקרים. למערכת הריכוזית יש כוח להכתיב שינויים, כאלה ואחרים, בקצב שהיא קובעת וללא התייעצות והתייחסות ל"שטח". האם אפשר לדרוש מהמורים אחריות כשלא מעניקים להם שום סמכות?
נקודת האור בריכוזיות הזו היא שיש בכל זאת איים בהם מוקמים בתי ספר עם חזון ייחודי. יש אנשי חינוך שעם חזון והרבה אמונה מקימים מוסדות שיש בהם תוכניות לימודים יחודיות. למרות הריכוזיות קיימים בתי ספר ייחודיים וגם בבתי הספר ה"רגילים" מתקיימים למרות הכל מסלולים ייחודיים המאפשרים לכל ילד למצא את דרכו המיוחדת.. יש מסלולים של אמנות, מחול, מוסיקה לצד מסלולי מדעים המעודדים ילדים ללמוד על פי יכולתם המעודדים מצויינות לצד עידוד ליצירתיות במסלולים האמנותיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה